נְמָלָה צְמֵאָה יָרְדָה לַנַּחַל לְהַרְווֹת אֶת צִמְאוֹנָהּ. לְפֶתַע שָׁטַף אוֹתָהּ גַּל וְכִמְעַט שֶׁטָּבְעָה. נָשְׂאָה הַנְּמָלָה עֵינֶיהָ לַשָּׁמַיִם לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה, וְהִנֵּה יוֹנָה וּבְפִיהָ עָנָף. רָאֲתָה הַיּוֹנָה, כִּי הַנְּמָלָה טוֹבַעַת, וְזָרְקָה אֶת הֶעָנָף לַמַּיִם. מִיַּד עָלְתָה הַנְּמָלָה עַל הֶעָנָף וְשָׁטָה עִם הַזֶּרֶם עַד שֶׁהִגִּיעָה לַחוֹף.
יוֹם אֶחָד רָאֲתָה הַנְּמָלָה, שֶׁצַּיָּד הִנִּיחַ מַלְכֹּדֶת כְּדֵי לִתְפֹּס אֶת הַיּוֹנָה.
קָרְאָה הַנְּמָלָה לַהֲמוֹנֵי נְמָלִים, וְהֵן הִתְנַפְּלוּ עַל הַצַּיָּד וְעָקְצוּ אוֹתוֹ בְּכָל גּוּפוֹ. בָּרַח הַצַּיָּד מִן הַמָּקוֹם וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הַמַּלְכֹּדֶת. וְאִלּוּ הַיּוֹנָה פָּרְשָׂה אֶת כְּנָפֶיהָ וְעָפָה.

הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַקֶּטַע הוּא:

הַמּוֹחַ הוּא הָאֵיבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּגוּף־הָאָדָם. בְּלִי הַמּוֹחַ אֵין הָאָדָם מְסֻגָּל לחְשֹׁב. לוּלֵא הַמּוֹחַ לֹא הָיִינוּ זוֹכְרִים דָּבָר. הוּא גַּם מְפַקֵּחַ עַל כָּל תְּנוּעוֹתֵינוּ.
הַמּוֹחַ הוּא גּוּשׁ שֶׁל רִקְמָה לְבַנְבָּנָּה וְרַכָּה. הוּא מְמַלֵּא מַחֲצִית מִן הַנֶּפַח שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת.

הַנּוֹשֵׂא הוּא: