מתוך אתר "לחיות את ההיסטוריה"

בשנת 1909 נסעו רחל ואחותה, שושנה בלובשטיין, לאודסה, ושם הצטרפו לקבוצה של יהודים צעירים, והפליגו עמם לביקור בארץ-ישראל. האחיות התכוונו לבקר בארץ ולשוב ללימודים באירופה. רחל רצתה להמשיך את לימודי הציור, ואחותה שושנה רצתה ללמוד ספרות ופילוסופיה. רחל תיארה במחברת הזיכרונות שלה את הנסיעה הראשונה לארץ-ישראל. אחרי שבועיים של הפלגה בים הגיעו לנמל יפו. יפו נראתה לשתי האחיות כנמל קדומים מלא קסם. השתיים הכריזו כי לא יעזבו את המולדת החדשה-ישנה, וכך עמדו ושרו את 'התקווה'. האחיות הועברו לחוף בסירות צפופות, וחפציהן הושלכו אל הרציף. מישהו עזר להן לאסוף את המזוודות ואת החבילות, ואז פנו אל בית המלון של חיים ברוך.

בבית המלון פגשו את חברתן הראשונה בארץ - חנה מייזל. היא סיפרה להן את חלומה: ללמד את הבנות בארץ-ישראל חקלאות. למחרת הן נסעו לרחובות, והתקבלו אצל בני המושבה. הן שכרו חדר, והתחילו ללמוד עברית אצל מורה צעיר בשם יהודה טלר. הן ביקרו בגן הילדים של חנה וייסמן, כי רצו לשמוע את שפת הילדים הפעוטים. האחיות החליטו לא לדבר רוסית ביניהן, אלא רק עברית, אף-על-פי שהיו מילים רבות שטרם למדו בשפתן החדשה. לכן החליטו להשקיע שעה אחת ביום, לפני השקיעה, לשוחח ביניהן ברוסית, וכך לומר את מה שלא הצליחו לבטא במהלך היום. האחות שושנה מספרת: "בבוא השעה היינו מנצלות אותה בשמחה, קודם כדי לדקלם את כל שירינו האהובים ברוסית, ואחר כך כדי לדבר על החוויות ועל ביתנו. כשירד הלילה, היינו שבות ומדברות רק עברית".

לימים התאקלמו היטב במושבה, וכעבור זמן מה הצטרפה אליהן אחותן - בת שבע. [...] האחיות קיבלו כסף מאביהן, ויכלו לחיות בארץ בלי לעבוד לפרנסתן. אך רחל רצתה ללמוד את עבודת האדמה, ולכן פנתה לחברתה חנה מייזל. חנה עבדה בחווה חקלאית בכרמל, ובראותה את רחל לא האמינה, שנערה עדינה ושברירית כמותה תצלח בעבודה החקלאית הקשה. אבל שמחת החיים וכוח הרצון של רחל הצעירה שכנעו את חנה ביכולתה. ואילו מנהל החווה לא השתכנע ולא הסכים לשלם משכורת לרחל. חנה ביקשה ממנו רשות לשכן את רחל בחדרה, ולאחר שהסכים עבדו השתיים, והסתפקו במשכורתה של חנה. הן טיפלו בעצי הזית ובמשתלות של עצי שקדים ושל עצי אורן. ליד הבית סידרו גינת ירקות ופרחים. חנה מייזל מספרת, שהיו חוזרות לפנות ערב עייפות, והיו צריכות עוד לדאוג למשק הבית. אך רחל לא התלוננה מעולם על קשיי העבודה ועל המזון המועט והדל. היא גם לא הרגישה בודדה, אלא הייתה עליזה ומלאת הומור, ונהגה לקרוא לפני חנה קטעים מן התנ"ך ושירים שאהבה.